העם ששב לארצו ולריבונותו זקוק לחידוש התרבות והמשפט היהודיים בפסיקה אקטואלית היונקת מהמקורות. יוכי ברנדס הרימה את קצה הכפפה
היהדות שלא הכרנו
יוכי ברנדס
כנרת, זמורה־ביתן, 2014, 279 עמ'
התמיכה וההתנגדות לחוק הלאום מסתירות פרשנויות שונות למפעל הציוני. חלק מהתנועה הציונית תפס את הציונות בעיקר כתנועת הצלה. מטרת הציונות לפי גישה זו היא אחת – לייצר ליהודים, כבני אדם, מקלט בטוח, מקום שבו יוכלו לחיות. ישראל זנגוויל הטריטוריאליסט אמנם פרש מהתנועה הציונית, אולם יובליו של רעיון זה התגלגלו לתוך התנועה הכנענית, ומשם עד לימינו אנו, ולפיו היהדות נתפסת כפולקלור שאמור להתבטל אל מול ערכי ה"נאורות" המערבית.
מאידך גיסא, הזרמים המרכזיים של התנועה הציונית תפסו מאז ומעולם את הציונות גם כמפעל רנסנס תרבותי. מאלדד וז'בוטינסקי ועד גורדון וכצנלסון הציונות נתפסה כשיבת ציון, שאמורה להגשים את חזון נביאי ישראל. רוב זרמי הציונות הסכימו כי הציונות איננה רק הצלה פיזית, אלא יותר מכך הצלה רוחנית. מדובר בחזרה לארצנו, חזרה לשפתנו, חזרה לתרבותנו, חזרה לחיים, חזרה להיסטוריה.
אולם חזרה זו להיסטוריה מהווה בעיה. במשך 2,000 שנות גלות יהודים לא עסקו ב"הלכות מדינה". מלבד כמה פירורים בהלכות מלכים אצל הנשר הגדול, הרמב"ם, רוב רובה של הכתיבה ההלכתית הגיעה עד לרמת "הלכות קהילה". כך למשל, השולחן ערוך נפתח בצורך להתגבר כארי בעת הקימה בבוקר, וכאגב אורחא מניח, כמשיח לפי תומו, שהאדם יכול לישון בלילה. אולם איך יישן האדם ללא שמירה?
בבתי המדרש שלנו ממעטים לענות לאתגר. מתברר כי יש גם בית מדרש ללא חידוש. הלכות תולעים בחסה יש, הלכות משרד חוץ יהודי אין. הלכות כלי שני יש, הלכות משרד אוצר יהודי אין. אפילו הלכות צבא יהודי אין, שכן צבא יהודי הוא לא רק צבא שאוכל כשר ומשתמש בפטנטים של מכון צומת, אלא צבא המונע על ידי ערכים. הערכים מניעים את החברה, ובמקום שהיהדות מדירה את עצמה וגודרת עצמה לתוך ד' אמות של הלכות הגולה, בא העולם המערבי על שלל ערכיו השונים והמשונים ותופס באופן מודע יותר או פחות את עולמנו הציבורי.
יוכי ברנדס, שהמחנה הציוני־דתי אוהב לסנוט בה ולראות בה בת חורגת שיצאה אל מחוץ למחנה, שמאלנית רחמנא ליצלן, באה ומקדשת שם שמים בדורנו. היא מבינה היטב שהגלות היא חטא (ראו למשל בעמ' 180), ועשייתה מבטאת ניסיון לקחת חלק בניסיון לכפר עליה. הספר "הפרדס של עקיבא", שהוא ללא ספק אחד הספרים המעולים שנכתבו בעברית, היה לסימן הראשון. אם בתחילת המהפכה הציונית שבנו אל ארצנו ואל שפתנו, הרי שספריה של ברנדס מעידים על המשך המהפכה – שיבה אל תרבותנו. במקום עוד תרגום או חיקוי פתטי של יצירות תרבותיות לועזיות לעברית, ברנדס משכילה ליצור תרבות שמנהלת דיאלוג עם העבר התרבותי של עם ישראל.
תלונות לבורא עולם – לא למחוקק. מצעד הגאווה בירושלים
צילום: מרים צחי
חיוניות התורה
בספרה החדש "היהדות שלא הכרנו" ברנדס ממשיכה את השיבה לתרבות ומבקשת לעלות עוד קומה מעלה. לא רק חידוש התרבות היהודית אלא חידוש המשפט העברי. צריך לומר את הדברים כפי שהם – בעיניי יוכי ברנדס לא מבקשת להציג את היהדות שלא הכרנו, אלא מבקשת לפסוק הלכה. יש מי שיאמרו שהיומרה שלה הייתה צנועה יותר, שכל מה שהיא ביקשה הוא להראות שלסוגיות אקטואליות רבות המעסיקות אותנו יש התייחסות במקורות התרבות היהודית, אבל אם פסיקת הלכה היא "כינוי להכרעה מבוססת מקורות של מורה הוראה בשאלה הלכתית הנתונה במחלוקת", אזי ברנדס אכן פוסקת הלכה. היא מבקשת לקבוע כיצד ראוי לעם ישראל ולפרטים שבו להתנהג תוך ביסוס דבריה על המקורות. קל וחומר כשתוקף הטיעונים שלה רחב לאין שיעור יותר מכל פסיקת הלכה בשו"ת סמ"ס, והם מעמיקים לא פחות מאלו שבכמה שו"תים רבניים.
בין אם מסכימים עם המסקנות מרחיקות הלכת שברנדס מגיעה אליהן ובין אם לאו, כתיבה מן הסוג הזה, על שלל הקשיים שיש בספר, היא הליבה הציונית של דורנו, היא הגשמת המתודה של דגל ירושלים. ספרים מהסוג הזה אמורים להוות השראה לחקיקה בכנסת, או להחלטות של בית המשפט העליון. ללא ערכים יהודיים, ללא הזדקקות לתורה ולתפיסותיה ולערכינו התרבותיים, ללא ערך יהודי מוסף, המפעל הציוני יהיה לגוף ללא נשמה. המפעל הציוני יתנכר לחזון נביאי ישראל אם לא נשאף להיות אור לגויים. הלכה למעשה נתבולל, שכן לא תהיה לקיומנו משמעות מעבר לקיום כשלעצמו אם נחיה כאן רק על פי ערכים מערביים. בעצם נהיה לגויים שמדברים במקרה עברית.
ברנדס איננה מתחמקת מעומק האתגר וניצבת מולו באומץ, גם אם לעתים בשטחיות. פסיקת ההלכה של ברנדס מבטאת את התובנה כי העלאת התורה שבעל־פה על הכתב פגעה במהותה של התורה שבעל־פה (עמ' 111). התורה שבעל־פה אמורה הייתה להגיב לחיים המשתנים. המילה החיה הפסיקה להיפגש עם המקורות, והיהדות הפכה למציאות פסקים של איסור והיתר. התורה שבעל פה איבדה מחיוניותה ונותרה כלואה בספרים חסרי עימות עם המציאות. ברנדס מבקשת לטעון כי ההלכה היא מערכת גמישה שבה שולטים מכלול ערכי מוסר קבועים, שמקורם בתורה עצמה, ולכן התורה שבעל פה יכולה להתפתח ולהשתנות, כאשר חוקים מסוימים נתפסים כמנוגדים למטרת העל של היהדות עצמה. על המסורת שבעל־פה מוטל לגזור את העקרונות לחיים אנושיים. ברנדס מבקשת לבטא את הערכים הללו ולתרגם אותם להלכה מעשית שלפיה על ישראל לנהוג בשנת תשע"ד.
מתודולוגית, הפסיקה של ברנדס, שאותה היא מפעילה שוב ושוב לאורך הספר במגוון רחב של סוגיות שבהן היא עוסקת, מאופיינת בארבעה שלבים:
ישנם דינים מסוימים ותפיסות מסוימות שהתקבעו בעבר, כגון תפיסת המשפחה, תפיסת קדושת החיים או דינים הנוגעים למעמד האישה.
ישנה התכלית הסופית של התורה כולה, שאותה מנסחים הנביאים או שניתן לחלץ אותה מהדיון התלמודי, או שהיא מופיעה בתפיסת אחד הראשונים או האחרונים. זהו האידיאל התורני, המטרה הכוללת שאליה שואפת התורה בשלמותה (כמו "ואהבת לרעך כמוך", או ההגדרה "דרכיה דרכי נועם"). כל אלה קיימים במסגרת המסורת בעולם האידיאה, בצורה מופשטת.
ההתנגשות בין המציאות לבין האידיאה. לעתים ישנו מצב שבו דין או נורמה נוגדים את תכליתה העקרונית של התורה.
הפתרון: שינוי הנורמה החברתית או הדין, שאותו יש לבצע בהתאם למטרת התורה.
ערכים אלטרנטיביים
שלוש בעיות עקרוניות אפשר לזהות בספר. ראשית, אופי הדיון: נראה כי ברנדס ידעה היטב שהיא מנועה מלהיות פוסקת הלכה המקובלת על הבריות מטעמים של הדרה מגדרית, ולכן זירת הפעולה שבה היא בחרה לפעול היא הזירה הציבורית הישראלית הכללית. הקורא המדומיין שאליו הפנתה ספר זה הוא בן הבועה, ישראלי־חילוני, פתוח ורצוי משכיל. ברנדס מניחה כי הקורא הוא פחות או יותר בור בכל מה שקשור בעולם הרוח היהודי והיא מושיטה לו יד ומבקשת להוליך אותו בנעימות דרך עולם הערכים היהודי שממנו היא מזמינה אותו לשאוב.
בחירה זו, גם אם ניתן להבינה, אי אפשר להצדיקה, דווקא בשל החשיבות הגדולה של ספר מסוג זה. האתגר שנטלה על עצמה ברנדס גדול מדי מכדי להקדישו לקורא ההדיוט. כתיבה מן הסוג הזה דורשת מאמץ מעמיק יותר. על מנת להצדיק את "תכלית התורה" נדרשת התייחסות מקיפה יותר ושיטתית יותר. הקורא שאין זה לו מפגש ראשוני עם מכמני תרבותנו מוצא את עצמו שוב ושוב מתוסכל מהיקף הדיון הלא ממצה שברנדס עורכת. הספר, בסופו של דבר, הוא אסופה משודרגת של מאמריה מתוך טור שבועי שפרסמה בעיתון "ישראל היום", אך הגיעה העת שברנדס תמען את ספריה לא רק אל הקורא הפשוט. כשם שהרב ישראלי זצ"ל ידע להוציא לצד השו"ת להמון "במראה הבזק" גם את "ארץ חמדה", טוב תעשה ברנדס אם תפרוס את עושר יריעת עולמה הרוחני ותוציא מתחת ידיה דבר הלכה פסוק היטב.
הבעיה השנייה קשורה בעבותות לראשונה, וייתכן כי אם ברנדס הייתה ממצה את אופק הדיון לא היינו נדרשים לה. קריאה צמודה במאמריה מעוררת שאלות על אודות תוקף הגזרה שבין המטא־הלכה שהיא מוצאת לבין פסקיה. כך למשל, פסיקה רופפת וכתיבה לא מדויקת מספיק מצויות בפרק על אודות המתת החסד. בפרק זה היא מתארת את סיפור מותו של רבי חנינא ש"לא הסכים לזרז את קצו בפעולה אקטיבית כמו שאיפת עשן, אבל הוא כן הסכים, ואף ביקש, שיסירו ממנו את הספוגים שמעכבים את מותו… עיכוב המוות הוא עינוי, עינוי קשה, ואין שום מצווה למות בעינויים" (עמ' 27). אולם אם הסוגיה היא דווקא עיכוב המוות, מה ההבדל בין הספוג לשאיפת העשן? לא ברור.
הכתיבה גם אינה הדוקה מספיק ולכן היא מצערת את הקורא הרציני. למשל בדיון על אודות הומוסקסואלים, שבו ברנדס כותבת: "איך אפשר לדבר גבוהה גבוהה על אידיאל המשפחה היהודית, ובה בעת למנוע מיהודים את הזכות להקים משפחות ולהוליד ילדים?" (עמ' 45). אפשר להסכים או לא להסכים עם מסקנתה־נבואתה כי "בקרוב מאוד מדינת ישראל תעניק להומוסקסואלים שוויון זכויות מלא", אולם הכנסת עניין הזכות לסוגיה צורם. אם לברנדס יש תלונות על הזכות הטבעית להולדת ילדים על ידי גברים הומוסקסואלים עליה להפנות אותן לבורא עולם, לא למחוקק.
הבעיה השלישית והקשה ביותר היא ההתבטלות האידיאולוגית בפני ערכים אלטרנטיביים. לעתים נדמה, וייתכן שהדבר הוא תוצר של הבחירה בקהל היעד, כי ברנדס מוצאת אידיאלים ומטא־הלכות גם במקומות שהם לא נמצאים בהם. במקום שאיפת אמת, צצה התבטלות רעיונית בפני הצייטגייסט המערבי. כך למשל היא כותבת כי “היהדות היא אוקיאנוס של דעות ורעיונות. זה טיבה. זו גדולתה. כל אדם יכול למצוא בה מקורות כרצונו…“ (עמ‘ 41). אמירה מרחיקת לכת זו היא פליטת קולמוס שחותרת תחת הספר עצמו. לתורה, כפי שברנדס יודעת היטב, יש 70 פנים ולא 71. לתורת החיים שלנו יש יסוד אותנטי, עלינו רק לעמול הרבה למצוא אותו ואחר כך, ברוח הכתיבה הנשגבת של ברנדס, לנסות ולפסוק לאורו בצניעות ובזהירות הלכה לחברה הישראלית.
סופו של דבר, חסרונות הספר בטלים ומבוטלים ביחס לחשיבות העצומה של המהלך התרבותי שברנדס מובילה. התובנות החכמות והמרשימות שהיא מצליחה להאיר בפרקים רבים לאורך הספר יעניינו ויאתגרו כל קורא ציוני הצמא להלכות מדינה יהודית. בפרקים רבים ברנדס מפליאה להצביע ברגישות על הדרך ליישם רעיונות יהודיים עתיקים. כך למשל בפרק הנפלא על תוכחת הנביאים, או בפרק על בת פרעה, שאותה היא מציגה כחסידת אומות העולם הראשונה. אומץ עמדותיה כפול – לא רק הבעת תוצאות העיון שלה דורשת אומץ; יותר מכך יש להעריך את האומץ לחרוש את נתיב הריבונות היהודית, נתיב הממתין לזורעים כבר אלפיים שנות גולה. נחשון בן עמינדב היה גאה בה.
רונן שובל הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית בסורבון, מרצה, מייסד תנועת "אם תרצו" וחבר הנהלת המוסדות הלאומיים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014
